הפצ'ה קוצ'ה הוא לאו דווקא אירוע תל אביבי, הוא מתקיים ביותר מ-400 ערים ברחבי העולם, אבל יש משהו בשילוב הזה בין פלצני לקליל, בין "אירוע אמנות" לבין בירה ופופקורן, בין חוויה תרבותית לעלות נגישה לכל נפש, שהוא בדיוק תל אביב בעיניי. כאמור הפצ'ה קוצ'ה מעניקה 6 דק' ו40 שניות לכל מציג, ומסתבר שהיפנים עלו פה על משהו - זה בדיוק פרק הזמן שאנחנו, אנשי המאה ה-21, לא מאבדים את הסבלנות במהלכו; זה בדיוק פרק הזמן שמספיק להסתקרן ממשהו ולהחליט אם מתאהבים בו או ממשיכים הלאה; זה בדיוק פרק הזמן שבו גם אם מדברים על משהו שלא מעניין אותך, אתה לא הולך לאיבוד. העיקרון הזה של הפצ'ה קוצ'ה הופך אותו לאירוע דינמי שמאפשר לא רק מציגים מגוונים, אלא קהל מגוון. זה לצד זה, על כסאות פלסטיק פשוטים, יושבים אנשים שבאים לפצ'ה קוצ'ה בפעם השתיים עשרה, אנשים שבאו בפעם הראשונה, כאלה שבאים מהתחום וכאלה שבאו לעודד חבר, היפסטרים בשנות העשרים ושועלי תרבות ותיקים בחליפות.

הדבר המדהים ביותר בפצ'ה קוצ'ה בשבילי הוא שהשאלה הגדולה של אמנות במאה ה-21, זו שמהדהדת בכל אירוע אחר: "מה זו אמנות?" לא נשאלת, ואולי היא פשוט לא מספיקה להישאל. כשעולה לבמה אדם כמו ד"ר גיא הופמן שמציג פרויקט של תקשורת עם רובוטים, איש לא חושב לשאול את עצמו מה הוא עושה כאן; היופי והרגישות של הפרויקט שלו בלתי ניתנים להתעלמות והם לא צריכים מסגרת הגדרתית. שאלת הקשר בין בחורה שמאיירת באופן מדהים לבין אדם שרוצה לבנות חללית שתגיע לירח לא נשאלת וגם לא שאלת הצורך הקיומי בתיווי גרפי לא עולה. אחרי 6 דק' ו40 שניות השאלה היחידה שאתה מספיק לשאול את עצמך היא- "אהבתי?" וזה נהדר.

מילים אחרונות